דף הבית      |     אודותינו     |     צור קשר
 
    דף הבית-תכשיטים ואומנות.
    תקנון האתר
    אלבום למטבעות.
    אלבום לשטרות.
    אלבום בולים אלבום בולי ישראל.
    אלבום למעטפות.
אנו קונים מטבעות ומדליות מהארץ ומהעולם (גם של החברה הממשלתית) וכן תכשיטים, זהב ישן או שבור מטילים וכדומה ליצירת קשר ותיאום: 036205921 התשלום מתבצע במזומן בחנות ובאוירה נעימה
 

הזהב כסמל ומעמד

הזהב שבה מאז ומעולם את דמיונו ולבו של האדם ● את קסמו של הזהב ניתן לייחס ליופיו, לתכונותיו המיוחדות ולנדירותו, שהפכוהו לאחת המתכות הנחשקות ביותר הן בעשיית חפצי פולחן ופריטי קישוט ויוקרה והן כאמצעי תשלום ● סקירה מקיפה בנושא

סיסיליה מאיר    צילום: לאוניד פדרול-קביטקובסקי

מטבעות זהבהרבה לפני היות הזהב כסף עובר לסוחר הוא סימל עושר, כוח ושררה. האדם למד להפיקו מן הטבע, לעצב אותו, לאגור אותו ולסגוד לו. הזהב העניק לבעליו תחושת ביטחון מחד גיסא, אך עלול היה להיות לרועץ לתאבי הבצע, מאידך גיסא.
החומרים, אשר שימשו את האדם בחיי היומיום בעת העתיקה, לא היו רבים, והם נועדו למילוי צרכיו הבסיסיים ביותר: קמח לאפיית לחם, טיט לליבון לבנים, עץ לבניית בתים ולעשיית כלים, צמר לטוויית בגד, נחושת וברזל ליצירת כלים ועוד. הזהב אינו נמנה אמנם עם חומרים בסיסיים הנחוצים לקיומו של האדם, ואף על פי כן, אין להמעיט מחשיבותו ונחיצותו. על כך יעידו גם כל אותם מיתוסים, אגדות, משלים ומטפורות, שנקשרו בזהב. לזהב אף שמור מקום של כבוד בין יתר המתכות. מתכות יקרות אחרות, חלקן נדירות לפחות כמוהו, לא משכו את הלב כזהב. סוד קסמו טמון, בין השאר, בצבעו החם, בנצנוצו וברכותו. הזהב מצוי דיו בטבע כדי לשמש להכנת חפצים שונים, אך אלה שומרים על ערכם הגבוה בזכות נדירותו ביחס למתכות שימושיות אחרות. גם תכונותיו הכימיות כמו התנגדותו החזקה לחמצון, דחיסותו יוצאת הדופן והיותו נוח לעיבוד סייעו לחבבו על אמנים ובעלי מלאכה. מתכות אחרות כמו נחושת, ברונזה ולאחר מכן ברזל, שימשו להכנת כלי עבודה בשל חוזקן, ואילו הזהב הרך התאים לחפצי נוי ופולחן ולעדיים.
סימנו הכימי של הזהב הוא AU, קיצור המלה הלטינית aureus (אוריאוס), שמקורה ככל הנראה ב-aurora (אורורה) – אלת השחר במיתולוגיה הרומית. פינדרוס, הסופר היווני בן המאה ה-5 לפנה"ס, תיאר את הזהב כ"בנו של זאוס, אשר לא עש ולא חלודה יכולים לכלותו, אך דעתו של האדם נטרפת בשל התאווה לו". אפשר להסיק מכך, שהזהב טומן בתוכו מעין סתירה; מחד גיסא, הוא מעניק למחזיק בו תחושת ביטחון, מאידך גיסא הוא עלול להפוך לקללה.
עם התפתחות המסחר הפך הזהב גם אמצעי תשלום, תחילה בצורתו הגולמית ומאוחר יותר כמטבע. ערכו הבסיסי היווה מדד בחישוב ערכן של סחורות. הזהב היה גם הכוח המניע מאחורי מסעי חקר, שבמהלכם התגלו ארצות חדשות.

ציור קיר מצרי, המתאר את אנשי נוביה המעלים מנחות בצוחרת טבעות זהב, 1400 לפנה"ס לערך

ציור קיר מצרי, המתאר את אנשי נוביה המעלים מנחות בצוחרת טבעות זהב, 1400 לפנה"ס לערך

לפני היות המטבע – הזהב בתרבויות הקדומות

ממצאים ארכיאולוגיים חושפים עדויות לשימוש בזהב אצל עמים שונים עוד מהתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) למן האלף החמישי לפנה"ס. הקדמונים היו מעצבים ממנו חפצי פולחן ומפארים בו מקדשים.
לזהב יוחסו סגולות רפואיות, מאגיות ואפילו אלוהיות. הוא היה בשימושם של השליטים ואנשי הדת, שהפגינו באמצעותו לראווה את כוחם, שררתם ועושרם כמו גם את היותם נציגי האלים עלי אדמות. במנחת זהב, בצורת תכשיט או חפץ אחר, כיבד האדם אלים ומתים והשתמש בו כקמיע, בעל סגולות מאגיות שבכוחן להגן מפני עין הרע ולהרעיף אושר ובריאות. למצרים הקדמונים סימל הזהב את בשרו של האל רע, אדון היקום ומלך כל האלים, אל השמש, הנולד מדי יום ביומו מחדש בדמות עגל זהב ובמהלך היום הוא הופך פר כל-יכול, החוצה את ממלכתו בשתי ספינות זהב; האחת מנג'ט היא היום, והשניה המסקטט היא הלילה. האלה חתחור היא עינה של השמש, התגלמות הזהב, וכינויה "להבת זהב". היא גם פרת הזהב, אהובתו של הורוס ובתו של רע. מכרות הזהב הם מתנתה של איזיס, אימו של הורוס, לפרעונים.
על גדות הפרת והחידקל היה הזהב נדיר, אך עם זאת לא נפקד מקומו מן הפולחן. בפסלי האלים בבבל היו הידיים, הפנים ואיברי הגוף המוצנעים מצופים בעלי זהב שהקנו להם, על-פי האמונה, כוח מטהר. במגדלים רבי קומות שהיו במקדשים חופתה הקומה העליונה בזהב והיוותה את התגלמות השמש.
בהודו, אל השמש הוא אגני, המאיר את השמים. סומא הוא אבי האלים, אבי הירח והאושר הנצחי. אגני וסומא מתמזגים ליישות אחת המולידה את הזהב ובכך הופכת אותו למתכת קדושה. העולם נוצר מביצת זהב, שמתוכה בקע היקום הבראשיתי  בעל אלף ראשים, כתפיים ורגליים. הזהב הוא ראשית הכול. בודהה ירד אל האדמה בסולם של זהב, ומושבו בלוטוס של זהב. בסין, עם זאת, התעלמו מן ההזהב ולא ייחסו לו את ראשית היקום. שורשיה של התנכרות זו באמונה, שהזהב מעורר לחיים שדים הממיטים אסון על הכורים אותו.
אצל העמים ששכנו  לחוף הים התיכון הזהב לא זוהה עם השמש אלא דווקא עם הברק. היוונים קישטו בו את מקדשיהם והעלוהו כמנחות לאליהם. גם כאן נרקמו אגדות רבות סביב הזהב. מהידועות שבהן זו המספרת על המלך מידס מפריגיה שבאסיה הקטנה, שדיוניסוס העניק לו את מבוקשו, לפיו כל מה שהוא ייגע בו יהפוך לזהב. כשהוא נוכח לדעת, כי מגעו הופך אפילו את מזונו לזהב, ביקש לבטל את הקסם. האל הורה לו לטבול בנהר פקטולוס, ומאז גדות הנהר עשירות בזהב. אגדה יוונית ידועה לא פחות מספרת על גיזת הזהב. הגיבורים יסון והארגונאוטים יצאו בספינה לקולחידיה שלחוף הים השחור, כדי להשיג את גיזת הזהב שנשמרה שם על-ידי מפלצת-הדרקון. דרכם הייתה דרך חתחתים, והם נאבקו באיתני הטבע ובבני אדם. לבסוף, הגיעה הספינה  לממלכתו של איטס, ובעזרת בת המלך, מדיאה, הם זכו בגיזת הזהב ושבו הביתה. המיתולוגיה היוונית אף מספרת, שזאוס אבי האלים בבקשו לפתות את דנאה, בתו של המלך ארגוס, לבש צורה של גשמי זהב כדי לחדור אל מגדל הברונזה שבו נכלאה. מגשם זה נולד פרסאוס, הגיבור המיתולוגי, אשר לימים יכרות בגבורה את ראשה של המפלצת מדוזה ויהיה למלך טירינס ומיקני.
בהשוואה למיתולוגיות של יוון והמזרח נראית המיתולוגיה הרומית דלה מעט. היא קיבצה בתוכה רכיבים יווניים, פרסיים, מצריים, אטרוסקיים ועוד. אך גם אצל הרומים נועד לזהב תפקיד נכבד בפולחן הדתי. אובידיוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפנה"ס – המאה הראשונה לספירה, ממשיל את תקופתו המאושרת של אדם ל"תור הזהב" שלו.

אוסטרקון עברי, הנושא את הכתובת "זהב אופיר לבית חורון 30 שקל". תעודת משלוח של זהב בכמות של שלושים שקל למקום בשם בית חורון או למקדשו של האל חורון, תל קסילה, המאה ה-8 לפנה"ס

אוסטרקון עברי, הנושא את הכתובת "זהב אופיר לבית חורון 30 שקל". תעודת משלוח של זהב בכמות של שלושים שקל למקום בשם בית חורון או למקדשו של האל חורון, תל קסילה, המאה ה-8 לפנה"ס

בארם נהריים, סוריה וארץ-ישראל לא היו מכרות זהב והוא הובא מן הארצות שלחופי ים סוף – חצי האי ערב, מצרים ונוביה. עושרן של הממלכות הקדומות תלוי היה בקשריהן עם הארצות שבהן היו אוצרות טבעיים של זהב. בימי גדולתה של מצרים שלטו מלכיה בנוביה שמדרום לה (נוב היא המלה המצרית לזהב) וערכו מסעות ברחבי ארץ-ישראל, סוריה ומעבר להן. ממלכת מצרים הייתה ספקית הזהב החשובה ביותר למלכי האזור. במכתבים, שנמצאו בתל אל-עמארנה (בירת מצרים במאה הי"ד לפנה"ס), חוזרות ונשנות בקשותיהם של שליטים שונים מפרעה לשלוח להם זהב המצוי, לדבריהם, "כמו חול" בארץ מצרים. כריית הזהב והחזקתו היו נחלתם הבלעדית של הפרעונים. שראו בעצם ההתהדרות בו הוכחה לסגולותיהם השמיימיות. ייתכן שחלק קטן ממנו מצא את דרכו למסחר הפרטי ולשוק המקומי ונמכר כתכשיטים למצרים אמידים. במקדשים במצרים היו פסלי האלילים יצוקים מזהב, האולמות היו מחופים זהב, וכלי הפולחן והאובליסקים היו מצופים בעלי זהב. מציורי קיר מצריים, המתארים מחזות של הגשת מנחות, נראה, שבין השאר ניתנו לשליטים מטילי זהב בצורת טבעות.
עם ירידתה של מצרים מגדולתה במאות ה-11-12 לפנה"ס, נחלשו קשריה עם ממלכות האזור. במאה ה-10 לפנה"ס, מכוח מעמדה הגיאופוליטי של ממלכת ישראל, ובהיותה מעבר טבעי בין אפריקה לבין אסיה ובין המדבר לנמלי הים התיכון, פקדו אותה שיירות שהובילו סחורות וזהב לארצות הסהר הפורה והותירו אחריהן השפעות תרבותיות שונות.
הזהב נזכר בתנ"ך עשרות פעמים. כבר בספר בראשית מופיע הזהב בתיאור שפעת גן העדן: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם" (בראשית ב, י-יב); בתיאור עושרו של אברהם במצרים: "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה..." (בראשית כד, נג). ערב יציאת מצרים ציווה ה' את משה: "...והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב..." (שמות ג, כא-כב). על הר סיני מצווה ה' על משה להקים לו משכן ובו הוא מועיד לזהב מקום חשוב: "ועשו ארון עצי שטים…וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב. ויצקת לו ארבע טבעת זהב… ועשית בדי עצי שטים וצפית אתם זהב… ועשית כפרת זהב טהור… ועשית שלחן עצי שטים…וצפית אתו זהב טהור…ועשית מנרת זהב טהור…" (שמות כה, י-לא).
מלאכת צורפות הזהב נתפסה כחשובה במיוחד, ומעמדם של הצורפים היה כשל כוהנים או אנשי סגולה, שרוח אלוהים נחה עליהם: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה, לחשב מחשבת, לעשות בזהב בכסף ובנחשת" (שם לא, ב-ד).
בני ישראל בהיותם במדבר סגדו לעגל הזהב, שהזכיר להם את אפיס, הפר הקדוש המצרי (שם לב, א-ד, כ). כדמות העגל הזה היו גם העגלים שעשה ירבעם: "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב... וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן" (מלכים א יב, כח-כט). בימי מלכות דוד ושלמה הודק הקשר עם הארצות השכנות, וזהב רב זרם לאוצר הממלכה. מלכת שבא בבואה לירושלים הביאה לשלמה המלך מנחות רבות: "גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד… ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב…" (מלכים א י, ב-י). שלמה המלך צבר באוצרותיו זהב רב במסעותיו לאופיר: "וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר..." (שם, יא). בימי שלמה נבנה צי גדול והוקם נמל עציון-גבר לחוף ים סוף כדי להבטיח אספקה שוטפת של הזהב. רוב הזהב שנצבר שימש לבניית בית המקדש (מלכים א ו, כ-לה). אוצרות המלך שלמה נפלו שלל בידי הבבלים והוחזרו בחלקם על-ידי כורש, מלך פרס, לאחר כיבוש בבל, שיבת ציון והקמת בית המקדש השני (עזרא א, ז-יא). בשיר השירים לובשת המלה זהב גוון אלגורי בשילובה בתיאור קסמי האהבה והיא הופכת לשם נרדף לאהבה ושלמות: "ידיו גלילי זהב ממלאים בתרשיש..." (ה, יד).
הזהב מופיע בתנ"ך גם כאמצעי תשלום –  בצורת "כיכר" ו"לשון" –  בהקשר של לקיחת שלל במלחמה, הענקת מתנה או העלאת מסים. בתיאור שללו של יהושע לאחר כיבוש העי נאמר:  "ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד" (יהושע ז, כא); "ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות שישים ושש ככר זהב" (מלכים א י, יד); חזקיהו העלה מס לסנחריב מלך אשור "ושלשים ככר זהב" (מלכים ב יח, יד).

הזהב כאמצעי תשלום

המהפיכה הניאוליתית, שתחילתה לפני כעשרת אלפים שנה, הביאה לשינויים מפליגים בחיי האדם: ביות בעלי-חיים וצמחים והמצאת החקלאות היה חלק ממנה. זו איפשרה לאדם לנטוש את אורח החיים הנוודי של צייד-לקטן ולעבור לאורח חיים מיושב של עובד אדמה. מהפך זה לווה גם בשינויים חברתיים וכלכליים, שהתרחשו על פני אלפי השנים הבאות. עם התפתחות החברה האנושית, משרבו דרישותיו של האדם וצרכיו נעשו מגוונים יותר, התגבר הצורך בחילופי סחורות. חברות שייצרו מזון, חפצים וכלים וכדומה מעבר לצריכתן המירו אותם במוצרים אחרים שחסרו להן. כך נוצר סחר החליפין, שבו החליפו סחורות ידיים ללא שקילה וללא תשלום. גם המסים לרשויות וגם שכר העבודה שולמו בתוצרת חקלאית או תעשייתית.
עם צמיחת המסחר והתפשטותו, נוצר הצורך בגורם שלישי, נייד, שיוביל סחורות כגון תבואה או בקר למרחקים גדולים. כך נולד מעמד הסוחרים. כדי להקל על המסחר עברו לשימוש במתכות, במיוחד בזהב, שלהם ייחסו ערך זהה כמעט בכל מקום. עם התפתחות המסחר, הפך הזהב לא רק סחורה אלא גם אמצעי לקביעת ערכה, זאת לאחר שפותחו תהליכי זיכוך המתכות ואופני בדיקת איכותן. ערך המתכת נקבע לפי משקלה, לכן התפתח השימוש במאזניים ומשקולות לקביעה מדויקת של משקל המתכת. גם שיטת השקילה, שהייתה טובה יותר משיטת סחר החליפין, הייתה תהליך מסובך: הכמויות הניתנות לשקילה היו מוגבלות, ואבני המשקל לא היו מדויקות ולא התאימו לתקן שהשתנה מעיר לעיר ומאזור לאזור. קושי נוסף נבע מהערכת טיב המתכת, במיוחד הזהב. לא די בכך שמשקל הזהב יהיה מדויק, היה צריך לוודא שגם איכותו תהיה גבוהה.  לכן העדיפו להימנע משקילה, ככל האפשר. כל הקשיים הללו הביאו בסופו של דבר להמצאת המטבע. לאחר מכן, פחת השימוש במאזניים ומשקולות, אך השקילה לא נפסקה לחלוטין. במשך שנים רבות עוד המשיכו לשלם במתכות, במיוחד בזהב. שיטות השקילה השונות, שנהגו בארצות השונות, שימשו לאחר מכן כבסיס לקביעת ערכי המטבעות, וחלק משמות המטבעות אינם אלא שמות של יחידות-משקל קדומות, למשל השקל.

אלף שנות מטבע הזהב

סטטר, המתאר ראש אריה, לידיה (אסיה הקטנה), 600 לפנה"ס לערך

סטטר, המתאר ראש אריה, לידיה (אסיה הקטנה),
600 לפנה"ס לערך

עד להמצאת המטבע, באמצע המאה ה-7 לפנה"ס, היה הזהב כמעט אך ורק נחלתם של מלכים ואנשי דת, אך במרוצת הזמן התפשט השימוש בו עד מאד. מהתקופה ההלניסטית ואילך גילו השליטים את הכוח הגלום בהפצת תהילתם ברחבי ממלכותיהם והם ניצלו את המטבעות, במיוחד אלה העשויים זהב, להנצחת דיוקנותיהם. מטבעות אלה עברו לסוחר בממלכותיהם ומחוצה להן.  מכאן אף נגזר הביטוי "יצאו לו מוניטין", שמשמעו 'התפרסם, נודע ברבים': 'מוניטה' בלטינית פירושו מטבע (ברבים = מוניטין) על שם האלה הרומית מוניטה, שבמקדשה הוטבעו מטבעות העיר רומא. ומאחר שעל המטבעות התנוססו דיוקן הקיסר ותאריו, סייעה תפוצת המטבע להפיץ את שמו ברחבי העולם הקדום.
הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הידוע, כתב בסביבות שנת 430 לפנה"ס: "אנשי לידיה היו הראשונים הידועים לנו לטבוע מטבעות זהב וכסף". בחפירות ארכיאולוגיות בעיר סרדיס בלידיה שבאסיה הקטנה  נמצאו כמויות גדולות של מטילי אלקטרום (נתך טבעי של זהב וכסף), שמקורם באפיקי הנהרות המקומיים ובמיוחד באדמת הסחף של נהר הפקטולוס. הגושים הגולמיים הותאמו לתקן אחיד במשקל ובגודל קבועים. הודות לפיסות המתכת המוכנות הפך התשלום פשוט יותר. אולם רק כשהוטבע על הפיסות הללו חותם הרשות שנועד לערוב לערכן, ניתן לציין את הולדת המטבע.

דרכמון של דריוש מלך פרס (521-486 לפנה"ס), המתאר את "המלך הגדול" כורע על ברכיו, כשהוא מחזיק בקשת ובחנית

דרכמון של דריוש מלך פרס (521-486 לפנה"ס), המתאר את "המלך הגדול" כורע על ברכיו, כשהוא  מחזיק בקשת ובחנית

הדגמים שנבחרו לעטר את המטבעות החדשים היו קלים לזיהוי; למשל, האריה, סמל המלכות, העיד כי השליט אחראי למשקלה ולאיכותה של המתכת. ובכך נמנע הצורך בשקילה חוזרת בכל עסקה. מכיוון שכמות הזהב והכסף באלקטרום לא הייתה תמיד שווה, הקשה הדבר על קביעת ערכה של מתכת זו (ומכאן גם ערך החפץ), והיא נזנחה לטובת זהב טהור או כסף טהור. המלך הוא שפיקח על הפקת הזהב מן האדמה ועל טביעת המטבעות. אחת ההנפקות הראשונות, בקנה מידה גדול, של מטבעות זהב הידועות לנו נעשתה על-ידי קרויסוס מלך לידיה (561-546 לפנה"ס). מטבעות אלו היו בערך של סטטר ותכולתם –  98% זהב טהור. הם נשאו את הסמל המלכותי – ראשי אריה ושור.
ממלכת לידיה נכבשה בידי כורש מלך פרס בשנת 539 לפנה"ס. עד אז, לא הכירו הפרסים את השימוש במטבעות, ומשגילו את העוצמה הטמונה באמצעי תשלום ממלכתיים, החלו בטביעת דאריכוי של זהב (דרכמונים). המונח  דאריכוי נגזר בפי היוונים מהשם 'דריוש', יורשו של כורש. דריוש (521-486  לפנה"ס) אימץ את השיטה וטבע כמויות גדולות מאוד של מטבעות, במיוחד כאלה העשירים בתכולת הזהב שלהם:  97% זהב ו- 3% נתך שבא לחזק את המטבע. הדרכמונים נשאו את דמות "המלך הגדול", כשידו האחת אוחזת בחנית והשנייה בקשת. ככל הנראה, הייתה הנפקת המטבעות גדולה במיוחד בתקופתו של דריוש, אך מאחר שטרם נתגלו בחפירות כמויות כאלה של מטבעות, יש להניח שיורשיו של דריוש התיכו אותם כדי לטבוע את מטבעותיהם שלהם. מלכי פרס ריכזו בידיהם כמויות עצומות של זהב הודות למסים הכבדים שהשיתו על הממלכות שכבשו – מצרים, הודו, בבל ואשור, שהיו עשירות בזהב. הפרסים חילקו את ממלכתם האדירה לפחוות –  מחוזות שבראשם עמד פחה או נציב. ארץ-ישראל נכללה בפחוות "עבר הנהר", היא פחוות יהודה. הפחוות לא הורשו לטבוע מטבעות זהב (זכות שהייתה שמורה למלך פרס בלבד), אלא רק מטבעות כסף או ברונזה.

סטטר מימי אלכסנדר מוקדון (323-336 לפנה"ס), המתאר בצדו האחד את ראשה של האלה אתנה ובצדו השני את ניקה, אלת הניצחון

סטטר מימי אלכסנדר מוקדון (323-336 לפנה"ס), המתאר בצדו האחד את ראשה של האלה אתנה ובצדו השני את ניקה, אלת הניצחון

שלא כבפרס, ביוון היה השימוש בזהב נדיר למדי, מאחר שבאדמתה לא נמצאו מכרות זהב, והזהב שנמצא בסמוך לנהרות היה מעורב במתכות אחרות, כמו האלקטרום. בנוסף, מלחמתה של אתונה בספרטה ומפלת צבאה בכיבוש סירקוז דלדלו את אוצרות הזהב של עיר המדינה, ואנשי אתונה נאלצו להתיך את עיטורי הזהב של הפרתנון כדי להנפיק מטבעות למימון הוצאות המלחמה. אחד ממטבעות הזהב הנדירים הוא הסטטר, שהוטבע באתונה בערך בשנת 340 לפנה"ס, ונשא בצדו האחד את דיוקנה של האלה פלס אתיני ובצדו השני – ינשוף וענף עץ זית. דגם זה הופיע אף על מטבעות הכסף ובא לסמל את יציבותה הכלכלית של אתונה. טביעה נוספת של זהב נעשתה בשנת 339 לפנה"ס לערך כדי לממן ניסיון כושל להגן על אתונה מפני פלישת צבאו של פיליפוס השני מלך מקדוניה.
פיליפוס השני, שהפך עתה לשליטה של יוון, נזקק אף הוא לכמויות גדולות של זהב כדי לממן את פעילותו הצבאית. למטרה זו פלשו אנשי מקדוניה לאזור מכרות הזהב העשירים שבטראקיה, וזאת סיפקה לראשונה בתולדותיה זהב ליוון.  בשנת 334 לפנה"ס, לאחר שאוחדה יוון כולה, יצא אלכסנדר מוקדון למלחמה נגד פרס. תוך תריסר שנים כבש את מרבית שטחה של מלכות פרס והגיע עד הודו. לאחר תבוסתה, זרמו אוצרות הזהב האגדיים של פרס לידי מנצחיה היוונים. בתום מסע הכיבושים של אלכסנדר אוחדו המטבעות השונים ברחבי האימפריה והוטבעו מטבעות זהב, כסף וברונזה, הנושאים את שמו. ניצחונותיו נתנו אותותיהם בכל תחומי החיים. מלאכת צריפת הזהב, שמרכזיה החשובים היו באלכסנדריה ואנטיוכיה, ידעה פריחה גדולה. הסטטרים של זהב, שטבע אלכסנדר מוקדון בדומה למטבעות אביו פיליפוס, החליפו את דרכמוני הזהב הפרסיים שהיו במחזור קרוב למאתיים שנה. בסטטרים של פיליפוס מופיע בצד אחד דיוקנו של אפולו ובצד שני –  השם "פיליפוס" מתחת לכרכרה רתומה לסוסים. באלה של אלכסנדר מופיע בצד אחד ראשה של אתיני (בהשראת פסל הברונזה המפורסם של הפסל היווני פידיאס), ובצד שני – אלת הניצחון ניקה והכתובת "של אלכסנדר". משנחלקה ממלכתו האדירה של אלכסנדר מוקדון בין מפקדי צבאו, נפלה טראקיה בחלקו של ליסימרכוס, מצרים, ארץ-ישראל ופיניקיה – בידי תלמי הא', סוריה וחלק מאסיה קטנה – בידי סלבקוס הא', והחלק האחר של אסיה קטנה – בידי אנטיגונוס.
תפיסת עולמם של היוונים, שהציבה את האדם במרכז ההוויה, נדחקה מפני התפיסה המזרחית, על פיה הורמו מלכים מעם והגיעו למדרגת אלים. אמנות הדיוקן, שצמחה בחצרות המלכים ההלניסטים, האדירה את דמות המלך והנציחה אותו בפסלים ובמטבעות. תלמי הא', שנודע בכינויו "סוטר" (המושיע), טבע בתחילה סטטר זהב הדומה למטבעות אלכסנדר, אך לאחר שהתעצם כוחו והוא המליך עצמו למלך, נשא הסטטר את דיוקנו בצד אחד ועיט עם הכתובת היוונית "לתלמי המלך" בצד שני. מטבע זה הפך לאב-טיפוס של סדרות רבות של מטבעות, שטבעו המלכים התלמיים שבאו אחריו, לרוב בכסף. דיוקני המלכות התלמיות הוטבעו בסדרה גדולה של מטבעות זהב גדולים ומפוארים. מלכי בית סלבקוס המשיכו במדיניותו של אלכסנדר, שדגל באיחוד עמי המזרח תחת כנפי התרבות ההלניסטית. אך גם כאן מטבעות הזהב נדירים ביותר.

מטבע של אלקטרום, המתאר בצדו האחד את האלה תנית ובצדו השני סוס, קרתגו, 336-280 לפנה"ס

רוב הממלכות, שנוצרו לאחר התפלגות האימפריה של אלכסנדר מוקדון, נכבשו בידי הרומאים במאה הא' לפנה"ס. אך המלחמות הפוניות הגדולות (264–146 לפנה"ס) התנהלו עוד קודם לכן, בין רומא לקרתגו, העיר שנוסדה על-ידי הפיניקים בצפון-אפריקה (קרתגו טבעה את מטבעות הזהב הראשונים שלה בסביבות 410 לפנה"ס, רובם באלקטרום – שמקורו בחצי האי האיברי). לאחר ניצחונה של רומא, היא ניכסה לעצמה גם את מכרות הזהב שבחצי האי האיברי. הללו סייעו במימון מלחמות הרומאים, שכבשו בהדרגה את רוב הארצות השוכנות לחופי הים התיכון. למרות שגם באיטליה הוטבעו קודם לכן מטבעות זהב, הם היו נדירים ביותר בתקופת הרפובליקה הרומית ולא היוו חלק מן המערכת המוניטרית שלה. הרומאים העדיפו להחזיק את רוב עתודות הזהב שלהם בצורת מטילים ולהנפיק מטבעות זהב רק במקרה הצורך. בתחילה, הוטבעו ברומא מטבעות ברונזה וכסף לרוב. לאחר ששלל רב של זהב נפל לידיו של יוליוס קיסר (48–44 לפנה"ס) במלחמתו בגאלים, הוחל בטביעת מטבעות זהב גם ברומא. אך אלה היו הנפקות נדירות. סנטורים, בעלי אדמות ואזרחים עשירים החזיקו זהב בצורת תכשיטים או מטילים. אך בהנפיקו מטבעות זהב, הפך יוליוס קיסר את המתכת היקרה גם לנחלתם של אנשים מן השורה. מטבעות אלו כונו 'אוריאוס', על שם מתכת הזהב בלטינית.
אוריאוס מימי הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (161-180 לספירה)

אוריאוס מימי הקיסר הרומי מרקוס אורליוס (161-180 לספירה)

לאחר רצח יוליוס קיסר התחוללו מאבקי ירושה ממושכים, שבסופם עלה על כס המלוכה אוקטביאנוס, המכונה אוגוסטוס. במשך 41 שנות כהונתו (27 לפנה"ס – 14 לספירה) ארגן אוגוסטוס מחדש את מערכת הכספים של האימפריה ופתח מיטבעות חדשות. הוא טבע דגמים שונים של  אוריאוסים, שהפכו להיות אמצעי תשלום חשוב ומבוקש בכל רחבי האימפריה. האוריאוסים הוטבעו בעיקר ברומא ובלוגדונום שבגאליה. האימפריה הלכה והתרחבה והגיעה לתור הזהב שלה במאה הב' לספירה, בתקופתו של הקיסר טראיאנוס (98–117 לספירה). אומנות הדיוקן במטבעות הרומיים הגיעה לשיאה בימי הקיסרים שבאו אחריו.

במאה ה-4 לספירה ואחריה הלכו והדלדלו בה עתודות הזהב, והיה צורך להקטין את אחוז הזהב במטבע או להחליף מטבעות ממתכת יקרה בכאלה שהוטבעו במתכת זולה יותר, בלי לשנות את שמם.  הקיסרים שבאו בעקבות אוגוסטוס המשיכו לטבוע אוריאוסים, אך משקלם ואתו גם ערכם הלכו וירדו. משקל מטבעות הזהב הראשונים שהוטבעו ברומא במאה הג' לפנה"ס היה 10.91 גרם; במאה הב' לפנה"ס הונפקו אותם המטבעות במשקל 9.09 גרם; במאה הא' לפנה"ס, בתקופת שלטונו של יוליוס קיסר, היה משקלם 8.18 גרם, ובימי אוגוסטוס, במאה הא' לספירה –  7.80 גרם. בימיו, נותרו במחזור הפנימי רק מטבעות כסף וברונזה, ואילו מטבעות הזהב נשמרו לסחר חוץ.
בנוסף לטביעת מטבעות זהב, נוצלה מתכת יקרה זו על-ידי קיסרי רומא ושועיה לעשיית תכשיטי זהב ולקישוט ארמונותיהם, ואפילו עמודי השיש בגבעת הקפיטול חופו בזהב.

סולידוס מימי הקיסר הרומי קונסטנטינוס (308-337 לספירה), ניקומדיה, ועליו דיוקן עטור נזר

סולידוס מימי הקיסר הרומי קונסטנטינוס (308-337 לספירה), ניקומדיה

בשלהי האימפריה (המאה ה-4 לספירה), חלו תמורות מדיניות ומינהליות בממשל הרומי. התקפות בלתי פוסקות של השבטים הברברים לאורך הגבולות הכריחו את הקיסר קונסטנטינוס (337–308 לפנה"ס) לעבור מרומא לביזאנטיון, שנקראה בפיו קונסטנטינופולי (היא איסטנבול של ימינו).
קונסטנטינוס הנהיג רפורמה מטבעתית שבמהלכה הוחלף האוריאוס במטבע זהב חדש, הסולידוס, במשקל 4.54 גרם, שבמשך שנים נחשב למטבע בינלאומי. הסולידוס הוטבע במיטבעות הקיסרות הביזאנטית והקיסרות הרומית המערבית באותו הדגם, ואפשר היה לזהות את מקום המיטבעה רק על-פי אותיות שציינו את שמה בצדם השני. סולידוס זה מילא תפקיד חשוב במערכת הכספים של השלטון במאות ה4-5 לספירה. תכולת הזהב הנקייה שלו ויציבותו עשו אותו גורם חיוני ביותר במערכת הכספים בכל רחבי האימפריה. כדי למנוע את פלישת השבטים הברברים למערב האימפריה ולהבטיח את הניטרליות שלהם, העבירו לידיהם הרומאים כשוחד סולידוסים רבים.
בתהליך הדרגתי, שראשיתו בסוף המאה ה-3 לספירה, נחצתה האימפריה לשתים: הקיסרות המערבית הרומית והקיסרות המזרחית הביזאנטית. תיאודוסיוס (395-379 לספירה) הוא אחרון הקיסרים, ששלט באימפריה הרומית המאוחדת. לאחר מותו נחלקה האימפריה בין שני בניו, הונוריוס ששלט במערב וארקדיוס שהיה לקיסר הביזאנטי הראשון. הזהב עשה עתה את דרכו מרומא אל הממלכה הביזאנטית, שבה שימש בעיקר למטרות דתיות. במטבעות הזהב הביזאנטיים מופיע הצלב כסמל הבולט ביותר ובשלהי המאה ה-7 הוטבע לראשונה מטבע זהב עם דיוקנו של ישו.

סולידוס מימי הקיסר יוסטיניאנוס השני (565-578 לספירה), המתאר בהפשטה את דיוקנו של הקיסר

סולידוס מימי הקיסר יוסטיניאנוס השני (565-578 לספירה), המתאר בהפשטה את דיוקנו של הקיסר

האמנות הביזאנטית הגיע לשיאה בתקופתו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527 – 565). בתקופת שלטונו נבנתה כנסיית "אגיה סופיה", שפסיפסים מרהיבים מעטרים את קירותיה ורצפתה. אמנות הפסיפס, שאומצה על- ידי הנוצרים לקישוט כנסיותיהם ומנזריהם, ניצלה את הזהב להבלטת ההילה סביב ראשי הקדושים. לעומת זאת, בהשוואה לדיוקנאות הריאליסטיים שעל המטבעות הרומיים, ירדה במטבעות הביזאנטיים האיכות הטכנית והאמנותית עד כדי כך,שאי אפשר לזהות את הקיסרים השונים מבלי להזדקק לכתובות שמסביב.
בממלכה הביזאנטית שימש הסולידוס תקן למטבעות הזהב ונוסף עליו גם מטבע זהב בעריך קטן יותר –  הטרמסיס. למרות שהביזאנטים הקטינו את מטבעות הברונזה במשך הזמן, נשאר הסולידוס במשך מאות שנים ללא שינוי של ממש למעט שמו, שבאירופה הפך לבזאנט. בהעדר מטבעות אחרים, הבזאנטים עברו לסוחר בכל רחבי האימפריה והפכו ל"דולר" של ימי-הביניים.
במאה הא' לפנה"ס ייסד שבט החבשים את ממלכת אכסום, הנקראת כך על שם בירתם (בצפון אתיופיה של היום). ממלכה זו היתה מקור חשוב של זהב לשליטים יוונים, רומים ומאוחר יותר גם מוסלמים. במאה הג' לספירה החלה מלכי אכסום לטבוע מטבעות עצמאיים. בהיותם שמים במקורם, ראו מלכי אכסום גם בשלמה המלך וגם במלכת שבא את מייסדי שושלתם, וחלק משמות מלכיהם נושאים שמות עבריים כמו ישראל, כלב ועוד. הם טבעו מטבעות זהב בערכים הדומים לטרמסיס הביזאנטי שמשקלו שליש מהסולידוס. מטבעות אלו הוטבעו באופן די סדיר עד לכיבוש המוסלמי בשנת 920 לספירה.

מטבעות הזהב האסלאמיים

מטמון של 376 דינרי זהב ושישה מטילי זהב אסלאמיים שנמצאו בעיר רמלה

מטמון של 376 דינרי זהב ושישה מטילי זהב אסלאמיים שנמצאו בעיר רמלה. למרות שהמטבעות הוטבעו בערים שונות בשנים 761-979 לספירה, הם כמעט אחידים בעיצובם ובמשקלם - עדות לפיקוח ההדוק על הטביעה שהנהיגו השלטונות בתקופה האסלאמית. רשות העתיקות

הופעת הערבים במאה הז' לספירה ככוח מלוכד וכנושאי דגל האסלאם הייתה הגורם העיקרי לנפילת הממלכה הביזאנטית במזרח. בראשית שלטונם, הם לא חוללו שינויים מרחיקי לכת. הם השאירו על כנו את המנהל הביזאנטי במערב והססאני במזרח, ונעזרו בפקידות המקומית. המטבעות הביזאנטיים והססאניים היוו אבות-טיפוס למטבעות הערביים הראשונים.
בשנת 696 לספירה, בהשפעת גורמים מדיניים, כלכליים ודתיים, הנהיג הח'ליף עבד אלמלכ אבן מרואן רפורמה מנהלית מקיפה. במסגרתה, ביטל הח'ליף את הסולידוס הביזאנטי וקבע במקומו את יחידת המטבע של דינר זהב במשקל 4.25 גרם, שהיה למטבע הרשמי של הממלכה האסלאמית. מטבעותיו קיבלו צביון אחיד לאחר סילוק כל סממני ההיכר שאפיינו את הטביעה הביזאנטית. הדינרים נשאו פסוקים מהקוראן וכתובות ערביות בעלות אופי דתי, דוגמת "אין אללה מבלעדי אללה", "מחמד שליח אללה". עבד אלמלכ אבן מרואן אף אסר הטבעת דמויות על הדינרים. במתכונתם, במשקלם ובעריכיהם היוו מטבעות אלה אב-טיפוס, שבו דבקה ההטבעה האסלאמית במשך מאות שנים. מטבעות האסלאם הם מעין תעודות דתיות, פוליטיות ותרבותיות, המגוללות את תולדות השושלות הערביות השונות.
דינר של בית אומייה, המאה ה-6 לספירה, ועליו הכתובת: "אין אללה מבלעדי אללה, מחמד שליח אללה"

דינר של בית אומייה, המאה ה-6 לספירה, ועליו הכתובת: "אין אללה מבלעדי אללה, מחמד שליח אללה"

בשיאה השתרעה הממלכה האסלאמית מספרד במערב ועד הודו במזרח. ראשיתה בשלטון בית אומייה במאה הז' לספירה וסופה בשלטון העות'מאני שנמשך עד 1923 (למעט כ-200 שנות שלטון צלבני בחלק מן המזרח התיכון). בשנת 750 לספירה, לאחר תסיסות פנימיות בח'ליפות, הקיץ הקץ על בית אומייה ועלתה שושלת בית עבאס. במטבעות שתי השושלות נזכרים שם השליט ושנת הטביעה. בשנת 910 הוכרז ח'ליף חדש ובכך נוסדה השושלת הפאטמית, אשר מידיה כבשו הצלבנים את ארץ-ישראל בשנת 1099.
בשלהי המאה ה-11, בעקבות כיבושי הערבים, פנה הקיסר הביזאנטי, אלכסיוס קומננוס, בבקשת עזרה לאפיפיור אורבן השני. הלה קרא לנוצרים במערב להתגייס ולסייע בידי הקיסר, קריאה שזכתה להיענות שעלתה על כל המשוער. כך, בשנת 1099, לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים, חזר השלטון הנוצרי לארץ-ישראל. במאתיים שנות שלטונם במזרח טבעו הצלבנים מטבעות כדוגמת אלה שנהגו בארצות מוצאם. כלכלת המדינה הצלבנית התבססה, בין השאר, על שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית. לכן המטבעות הראשונים שהוטבעו בממלכת ירושלים היו בזאנטים של זהב, אשר חיקו דינרי זהב מהתקופה הפאטמית ונשאו כתב ערבי רהוט או מדומה. בתחילה יועדו הבזאנטים אך ורק לתחומי ממלכת הצלבנים, אך השימוש בהם התפשט מעבר לה והגיע עד לאירופה. הם הוטבעו במיטבעות שונות כגון עכו, צור וקונסטנטינופול.

מטבעות הזהב בימי–הביניים

דוקט של הדוכס אלריס מוסינגו (1570-1577), ונציה

דוקט של הדוכס אלריס מוסינגו (1570-1577), ונציה

מטבעות הזהב חזרו למערב אירופה רק לאחר מסעות הצלב, בחלקם במסגרת קשרי מסחר ובחלקם על-ידי החיילים שחזרו מן המזרח לארצותיהם.
לאחר גילוי אמריקה (1492), הוצפה אירופה בזהב, ורוב הערים האירופיות החשובות רכשו כמויות גדולות של זהב וטבעו ממנו מטבעות. ונציה ופירנצה, שהיו העשירות והחשובות ביותר, ריכזו בידיהן את רוב המסחר הבינלאומי במתכת היקרה והקימו עשרות בנקים. עד מהרה הפכו הדוקט של ונציה והפלורין של פירנצה למטבעות הקשים של המסחר הבינלאומי, הודות לאיכות הזהב הגבוהה שלהם. מאחר שהיו מקובלים ביותר בחוגים הכלכליים של אירופה, הם הועתקו כמעט בכל היבשת, במיוחד באנגליה, צרפת, ספרד ובמדינות הגרמניות.
סובריין אנגלי, 1893, הנושא את תיאורו המפורסם של ג'ורג' הקדוש נלחם בדרקון. עוצב בידי חורט הרושמות האיטלקי, בנדיטו פיסטרוצ'י (ליד התאריך מופיעים ראשי־התיבות של שמו)

סובריין אנגלי, 1893, הנושא את תיאורו המפורסם של ג'ורג' הקדוש נלחם בדרקון. עוצב בידי חורט הרושמות האיטלקי, בנדיטו פיסטרוצ'י (ליד התאריך ר"ת של שמו)

לואי ד'אור של לואי ה־16, צרפת, 1790

לואי ד'אור של לואי ה־16, צרפת, 1790

הדוקט הוטבע לראשונה בשנת 1284 בידי הדוצ'ה ג'יובאני דנדולו, והפלורין – בשנת 1252. שני המטבעות המשיכו להלך במחזור באותה מתכונת במשך שנים רבות (למעט שינוי שם השליט בדוקט): הדוקט – עד לנפילת הרפובליקה הוונציאנית בשנת 1797, והפלורין – עד סוף הרפובליקה הפלורינטינית בשנת 1531. הפצת הזהב הביאה לתופעה חדשה – "אינפלציה מתכתית", דהיינו ריבוי אמצעי התשלום מול מיעוט תוצרת בשווקים. עליית המחירים, שאירעה כתוצאה מכך, היוותה גורם מדרבן להגברת הייצור והתפתחות החקלאות.
מטבעות הזהב שימשו בדרך כלל בעסקות גדולות, בינלאומיות ובמסחר הסיטונאי. במסחר הקמעונאי היומיומי השתמשו במטבעות כסף או ברונזה. מטבעות זהב שונים הונפקו במשך השנים על-פי צורכי השוק. מטבעות זהב אחרים שהיו מקובלים באירופה היו האקו והלואי ד'אור (ecu d`or, louis d`or) הצרפתיים הגולדן הגרמני והסוברין האנגלי.

מטבעות הזהב בעת החדשה

"מטבע דה-לוקס" (נועד למטרות ייצוג), תורכיה, 1947. נושא את דיוקנו של מוסטפה כאמל פשה, לימים אטטורק, נשיאה הראשון של הרפובליקה התורגית החדשה שנוסדה ב-1923

"מטבע דה־לוקס" (נועד למטרות ייצוג), תורכיה, 1947. נושא את דיוקנו של מוסטפה כאמל פשה, לימים אטטורק, נשיאה הראשון של הרפובליקה התורכית החדשה שנוסדה ב-1923

בעת החדשה רוב המדינות ממעיטות בהנפקת מטבעות זהב לשימוש במחזור הכספים. אחת הסיבות לכך היא שמטבעות אלה נרכשים בידי אספנים ואינם חוזרים לאוצר ובכך מדלדלות עתודות הזהב של המדינה. למרות זאת, מתקיימות הנפקות מיוחדות של מטבעות זהב, לרוב כדי לציין אירועים חשובים במיוחד. במקרים אחדים, מטבעות הזהב מונפקים כדי להצהיר על ריבונות, בדרך כלל של מדינות חדשות או של שליטים אבסולוטיים המבקשים להוכיח את כוחם.
מטבע הזהב הראשון שהוטבע במדינת ישראל, תש"ך (1960), הנושא את דיוקנו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל

מטבע הזהב הראשון שהוטבע במדינת ישראל, תש"ך (1960), הנושא את דיוקנו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל

בישראל הונפקו לראשונה מטבעות זהב בשנת תש"ך (1960). המטבע הראשון בערך נומינלי של 20 לירות יצא לכבוד יום הולדתו ה-100 של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. מאז נמשכה הנפקת מטבעות זהב מדי פעם. המטבעות נועדים לציין אירועים ואתרים היסטוריים מרכזיים בחיי העם והמדינה, מסורת ישראל, אישים דגולים, טבע ונוף הארץ וכן הישגים במישורים שונים. המטבעות נושאים ערך נקוב, והינם הילך חוקי במדינת ישראל ויכולים לשמש כמטבע עובר לסוחר. הם מונפקים על-ידי בנק ישראל בכמות קטנה יחסית, במיטבעות שונות ברחבי העולם ומופצים לציבור על-ידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות.

שטר נייר במקום זהב

שטר של עשרים דולר, המבטיח למחזיקו את תמורתו בזהב, ארצות-הברית, 1922

שטר של עשרים דולר, המבטיח למחזיקו את תמורתו בזהב, ארצות-הברית, 1922

במקומות שונים בעולם ובנסיבות שונות התפתחה שיטת חליפין, אשר בה הזהב הוא המרכיב העיקרי. החלו להופיע שולחנים או חלפנים, שישבו בדרך כלל בשווקים והחליפו מטבעות. עם הזמן, החלו השולחנים לקבל מידי הלקוחות מטילי זהב או מטבעות זהב למשמרת. את דבר ההפקדה היו מאשרים בחתימת ידם על גבי פיסת נייר – שטר שניתן ללקוחות. בשטר התחייב החלפן בחתימת ידו לפרוע את סכום הזהב הנקוב לכל מי שמחזיק בשטר בכל עת. שטרות אלה לא היו אפוא אישיים ואפשר היה להעבירם לאחרים, ואלה היו רשאים להשתמש בהם כראות עיניהם. במרוצת הזמן לקחה המדינה לידיה את הזכות הבלעדית להדפיס שטרות והייתה ערבה לערך הזהב הנקוב בהם. כך הוחלפה מערכת המטבע המבוססת על זהב במערכת של כסף-הנייר.
כשעתודות הזהב החלו מדלדלות כוננה שיטה חדשה המכונה "תקן החלפת הזהב", המבוססת על יחסים מוניטאריים בינלאומיים, המבטיחים החלפת שטרות בכספים אשר להם כיסוי בזהב (כמו הדולר האמריקני והלירה שטרלינג האנגלית). בשטרות הראשונים של ארצות-הברית, מסוף המאה ה-18 ועד ראשית המאה ה-20, נקוב ערך הזהב. שיטה זו הוכחה כבלתי יעילה והופסקה לחלוטין. עתודות הזהב של המדינות מוחזקות בדרך-כלל במטילים בבנק המרכזי של המדינה. בארצות- הברית, למשל, מוחזק הזהב במרתפי הבנק בפורט-נוקס שבמדינת קנטאקי.

שקילת הזהב

מטבעות זהב מימי-הביניים ואביזרים לשקילתם: קופסת עץ למאזניים ולמשקולות, נירנברג, 1895, הקופסה נושאת את שם הסוחר, יוהן פרידריך מאייר; משקולת ברונזה דמויות גביעים, נירנברג, המאות ה-16-18; מטבעות זהב אירופיים שונים, המאות ה-16-19

מטבעות זהב מימי-הביניים ואביזרים לשקילתם: קופסת עץ למאזניים ולמשקולות, נירנברג, 1895, הקופסה נושאת את שם הסוחר, יוהן פרידריך מאייר; משקולת ברונזה דמויות גביעים, נירנברג, המאות ה-16-18

עד סוף ימי-הביניים היה נהוג לשקול את המטבעות, במיוחד את אלו העשויים זהב. נוהג זה מקורו בתקופות קדומות ביותר, כאשר משקלם של המטבעות שנעשו בעבודת-יד לא היה אחיד. סיבה נוספת לתנודות במשקלם של המטבעות הייתה הקלות שבה ניתן היה להסיר זהב משולי המטבע, בלא שהדבר ייראה לעין. על כן, הומצאו מאזניים ומשקולות, המשתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה, לקביעת משקל הזהב במטבע. בתקופה הביזאנטית הומצאה משקולת מיוחדת עשויה ברונזה לשקילת הסולידוס, בשם "Exagia solidi" . מאוחר יותר, הופיעו בשווקים משקולות עשויות זכוכית, בהיותה חומר קשה, שאינו מושפע מתנאי הסביבה וזול יותר ליצור. המוסלמים אימצו את השיטה הביזאנטית והשתמשו במשקולות זכוכית עד המאה ה-13. אלו נשאו כתובות בערבית המציינות שמות שליטים ופסוקים מהקוראן, בדומה למטבעות, ובחלקן מופיע שם המטבע המיועד להישקל. כמו כן התפתחה בארצות האסלאם מערכת של משקולות ברונזה בנקאיות שהצטיינו בדיוק רב.
מאזני-כיס עשויים פליז למשקילת סובריין וחצי סובריין, תוצרת

מאזני-כיס עשויים פליז למשקילת סובריין וחצי סובריין, תוצרת "קטל'ס", אנגליה, המאה ה-19

במאה הט"ז הביא ריבוי הארצות באירופה לצמיחת מיטבעות חדשות. שליטים, בנקאים, סוחרים וחלפני כספים נאלצו להתמודד עם כמות גדולה של מטבעות שונים. כדי לבדוק את משקלם של המטבעות החדשים, הוכנו קופסאות עץ שהכילו משקולות שונות ומאזניים. המשקולות התאימו כמעט לכל מטבע זהב שהיה בשימוש באירופה באותה תקופה. קופסאות אלה התפתחו במיוחד בעיר נירנברג שבגרמניה, שהייתה אחד המרכזים החשובים ביותר לחרושת מתכת במרכז אירופה. כמו כן נעשו בה משקולות דמויות קן, בדומה לאלה שהיו בשימוש ברומא העתיקה: כל גביע נכנס בצורה מושלמת לתוך רעהו ונסגר במכסה, ובכך נמנע החיכוך שעלול היה לפגוע בדיוק השקילה.

אלכימיה

אלכמאי במעבדתו

אלכמאי במעבדתו

כבר מתקופות קדומות ניסו הוגי דעות וחוקרי טבע בתרבויות שונות להפוך את המתכות הפשוטות למתכת אצילית, או להפיק זהב מתרכובות של חומרים שונים. ניסיונות אלו הושתתו על תורת ארבעת היסודות של אמפדוקלס ותפיסת הטבע של אריסטו, לפיהן ניתנים היסודות להפיכה הדדית והמתכות אינן אלא חומרים מורכבים, הניתנים לפירוק ולשינוי. החוקרים הקדומים נמנו, כנראה, עם קבוצה מצומצמת של הוגי דעות גנוסטים, ולא השתייכו לאסכולות ולמרכזי ההוראה של הפילוסופיה הקלאסית. ניתן להסיק זאת מן העובדה, שתורה זו אינה נזכרת בכתבים היווניים והרומיים עד המאות הראשונות לספירה. יש להניח, שעד לאותה תקופה היא לא נודעה מחוץ למצרים.
למרות שהפילוסופיה היוונית הייתה אחד מיסודותיה, נבעה האלכימיה ממקורות לא-יווניים, אך למעשה ידוע מעט על מקורה והתגבשותה. לאלכימיה הייה גם קשר אמיץ עם הקבלה היהודית, וחכמי ישראל נחשבו למומחים בה. עקבות לתורה זו נמצאות בספר הזוהר. בימי-הביניים ידעה האלכימיה תקופת פריחה והיא חדרה לתחומי האמנות והספרות.
משנכשלו המאמצים לייצר זהב בדרך כימית, השתרשה האמונה שהדבר יצלח רק בהשפעתו של חומר מסתורי מיוחד, שהכנתו דורשת הכשרה מיוחדת ובקיאות ברזי עולם הטבע והרוח. חומר זה נקרא בין השאר "אבן החכמים" או "אבן הפילוסופים". בתורת האלכימיה נתערבבו אפוא יסודות מאגיים ומעשי כישוף. החיפוש אחר "אבן החכמים" לא נשא פרי, וכמובן, הוליד הרבה מעשי מרמה. אך אין ספק, שתגליות כימיות חשובות נעשו על-ידי אלכימאים, שהיו לכימאים ידועי-שם.

הזהב בטבע

הזהב מוגדר מתכת אצילה על שום מיעוט תרכובותיו והיותו מצוי בטבע במצב טהור או כנתך טבעי עם מתכות אחרות כמו כסף, נחושת או עופרת. הזהב, כמו מתכות שונות אחרות, נמצא בטבע בעפרות, כתרכובת עם יסודות אחרים (תחמוצות, קרבונאטים, סולפאטים, פוספאטים וסיליקאטים). אפשר למצוא זהב על פני האדמה בצורות שונות: אבקה, גרגרים או כגושים. במרבציו ההידרו-תרמאליים מופיע הזהב בדרך-כלל בעורקי סלע, בעיקר בסלעי קוורץ. יש שהוא מרוכז ריכוז משני בחצץ של אפיקי הנחלים, שזרמיהם סחפו את גרגרי הקוורץ וגרפו את המינרלים הקלים יותר, ואילו הזהב שקע עם העפרות הכבדות יותר. בצורה זו מופיע הזהב בעיקר בקרקעית נהרות ונחלים, או במקומות שזרמו בהם נחלים בעבר, ומשום כך הוא קרוי זהב אלוביאלי (זהב סחף). לעתים נדירות, נמצאים במרבצים ריכוזי זהב בגושים במשקל הנע בין גרמים בודדים לק"ג אחדים. הגוש הגדול ביותר שנמצא אי-פעם שקל 70 ק"ג והוא התגלה ליד העיר דנולי בדרום מזרח אוסטרליה בשנת 1869.
מרבצי זהב קיימים בכמה מקומות בעולם, ביניהם אוסטרליה, ארצות-הברית, קנדה ודרום אפריקה. מאמצע המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-19 נתגלו מכרות זהב בהרי אוראל שבסיביר, מקסיקו, פרו וצ'ילה. אך התמונה השתנתה כליל בשנת 1849, כשנודע על גילוי מכרות זהב בקליפורניה. השמועה עשתה לה כנפיים, ו"הבהלה לזהב" הביאה רבבות הרפתקנים מאמריקה ומאירופה. רבים מהם מתו ממחלות ומרעב, ולא זכו לראות במו עיניהם את המתכת היקרה. אחרים חזרו לבתיהם בידיים ריקות, אבל היו בני-מזל שהתעשרו בן-לילה. תופעות דומות אירעו בעקבות גילוי זהב באוסטרליה, דרום אפריקה ואלסקה.
הזהב הופק במשך מאות שנים בדרך מכנית גרידא: האדמה שנכרתה נבחשה במים וטולטלה בקערות כדי לאפשר לזהב הכבד לשקוע, והעפר והאבנים נשטפו כדי להפרידם מן הזהב. מאז פותחו שיטות יעילות יותר, כמו ערבות רוטטות מיוחדות לשטיפה.
בטקסטים קדומים הכתובים בכתב החרטומים שנשתמרו במצרים העתיקה מסומן הזהב בצורת עלה, ספירלה או חוט, מכאן שהמצרים הקדומים הכירו את הזהב בגבישים בלבד. שדות הזהב של מצרים הקדומה היו בחולות הדלתא של הנילוס, לאורך חוף ים סוף ובמדבר נוביה. שם נחפרו מנהרות בעומק עד 100 מ' ובאורך עד 450 מ'. בתוכן היו הכורים מבעירים אש מתחת לדודי מים וממלאים את החלל התת-קרקעי באדים חמים כדי לגרום להיסדקות הסלעים בהשפעת שינויי הטמפרטורה. בעזרת אזמלים ואתים היו מנתקים גושי אבן מדפנות המנהרות, מעלים אותם על פני האדמה, כותשים וטוחנים אותם לאבקה. זאת פוזרה על גבי בדים, עורות עזים או לוחות חומר ונשטפה בזרמי מים, שסחפו את הסלע הכתוש הקל בהותירם את הזהב. הצורף הקדום טיפל בתנור ההתכה והכין תבניות חומר, לתוכן יצק זהב מותך לעשיית חפצים שונים. הוא נחשב בסביבתו לרב-מג בעל כוחות על-טבעיים.
סינון זהב מסחף נהרות, אלסקה

סינון זהב מסחף נהרות, אלסקה

קלה יותר הייתה מלאכת הפרדת הזהב המצוי בסחף הנהרות. הודות למשקלו הסגולי הגבוה, 19.5, הוא נוטה לשקוע בחול שמשקלו הסגולי אינו עולה על 2.7. לכן ניתן בשטיפה וניפוי להפריד בין חלקיקים קלים של חול לבין גבישי הזהב הכבדים. הפרדת הזהב מהעפרה התנהלה לרוב ליד המכרות, אך לעתים הוא הועבר לסוחרים גם בצורה גולמית או, לאחר התכה, בצורת גושים, עלים או חוטים. הזהב שהופרד עדיין לא היה הזהב הנקי, ועל כך מעידים השמות הרבים המצויים בכתובים: זהב אדום שהוא נתך עם נחושת; זהב לבן (אלקטרום) –  נתך עם כסף; חשמל המוזכר בספר יחזקאל (א, ד, כז; ח-ב), לציון זהב המצטיין בזוהר ובהירות. במילון מצרי עתיק מוזכרים חמישה-עשר שמות שונים לזהב המצביעים על איכות שונה. בתעודות אשוריות מאמצע האלף השני לפנה"ס מוזכרים לצד זהב אדום או צהוב גם מושגים כגון כפול, משולש, מרובע, המעידים על דרגות ניקוי שונות.
היום נעשית הפקת הזהב במכונות, אך כיוון שהזהב המופק בשיטות המודרניות עדיין מכיל כ- 10% מתכות אחרות מזקקים אותו בשיטת אלקטרוליזה. במכרות הזהב המודרניים מפוררים את עורקי הסלע תחילה בעזרת חומר נפץ, ואחר כך מרסקים את גושי האבן בפטישים מכניים. מים מוזרמים לארגזים המכילים את אבקת האבן והופכים אותה לעיסה.

דרגת הניקיון של הזהב

אחת המידות העתיקות המקובלות עד היום לאפיון דרגת הניקיון של הזהב הוא הקאראט, שפירושו ביוונית 'גרגר החרוב', שכן גרגרים אלו שימשו בשווקים כמשקולות בעלות משקל אחיד למדי (כחמישית הגרם). זהב טהור לחלוטין (שלמעשה אינו קיים במציאות; זו קביעה תיאורטית) מידתו 24 קאראטים, וכמותו היחסית של הזהב בנתך מבוטאת כיום במספר ביחס ל-24 (כגון 18 קאראט, כלומר 18 מתוך 24).

עיצוב חפצי זהב

הטכניקה הפשוטה ביותר לעיצוב זהב במיגוון צורות ודגמים היא הריקוע (repoussé). הקשות פטיש עדינות מקנות לרדידי הזהב הדקים בליטות ושקעים על-פי הדגם הרצוי. העיטורים נעשים באמצעות תבנית או דפוס שאליהם נלחצו לוחות הזהב בעזרת מכשיר קהה או פטיש. טכניקה נוספת, בעזרתה הוכנו חפצים שונים וביניהם גם מטבעות, היא היציקה. הזהב המותך נוצק אל תוך תבנית אבן או חומר שהוכנה מראש, ישירות או  בשיטת "השעווה האבודה";  האומן החל את מלאכתו בעיצוב דגם שעווה מדויק של החפץ, שאותו ביקש לצקת במתכת. הדגם הגמור כוסה בתרחיף של אבקת פחם במים המבטיח ליציקה פני שטח חלקים ונקיים. אחר-כך כוסה הדגם בשכבת חומר למעט קטע קטן שישמש בהמשך התהליך כ'משפך'. לאחר שהחומר התייבש והוכנס לתנור, התקשתה התבנית בחום התנור ואילו השעווה נמסה כליל. המתכת הנוזלית הוזרמה עתה דרך ה'משפך' לתבנית החלולה, שהוכנסה שוב לתנור לחימום נוסף. לאחר הקירור ושבירת התבנית התקבל החפץ הרצוי.

מיטבען מהמאה ה-12. תבליט על כותרת עמוד במנזר סנט ג'ורג' דה-בושרויל, נורמנדיה

מיטבען מהמאה ה-12. תבליט על כותרת עמוד במנזר סנט ג'ורג' דה-בושרויל, נורמנדיה

ישנם חוקרים הסבורים שבשיטת "השעווה האבודה" עוצבו גם חלק מן המטבעות. אך הטכניקה הרווחת יותר לטביעת מטבעות היא בעזרת זוג רושמות הנושאות את הדגמים, שביניהן לוחצים אסימון חלק שנוצק בנתך, בגודל ובמשקל הרצויים. לתהליך זה שלושה שלבים: יציקת האסימונים, הכנת הרושמות וההטבעה. המטבעות נוצקו בעיקר ממתכות אצילות, ואילו הרושמות נעשו מחומר קשה יותר. האסימונים נוצקו על-ידי חימום המתכת ושפיכתה לתוך תבניות שהוכנו בעוד מועד, בדרך כלל מאבן. לאחר צינון המתכת, הופרדו האסימונים מהתבנית לקראת שלב ההטבעה. לרוב, הוכנסו האסימונים מחדש לאש בעזרת מלקחי-צבת וחוממו קלות כדי להשיג הטבעה עמוקה יותר של הדגמים. בשלב זה הועבר האסימון לסדן ההטבעה והונח בין שתי הרושמות, העליונה והתחתונה. במכת פטיש על גבן הוטבעו על צדי האסימון בתבליט הדגמים שעל הרושמות (בכתב ראי).


קונה במזומן מטבעות זהב ותכשיטים - 03-6205921

מבצעים ועדכונים
אלבומי שטרות ואלבומי מטבעות
הטבה למחזיקי כרטיס לאומי קארד,מסטרקרד וישראכרד.
כל תכשיטי הכסף ואבני חן וחפצי האומנות בתשלומים גמישים ללא ריבית. 
_______________________
צלחת כסף לפסח

_______________________

חדש באתר
תכשיטי כסף בשילוב זכוכית רומית.
_________________
שעוני יד ושעוני כיס

__________________

תליונים מזהב


_________________________
 
מדליה ממלכתית מזהב
"שמע ישראל"

______________________

תליון ביצה בשרשרת כסף
מחיר: 265 ש"ח
אפשרות לרכישת עגילים תואמים בתוספת מחיר.
03-6205921

 


אנו קונים:
מטבעות, תכשיטים,
כלי כסף, שעונים, מטילים וחפצי אומנות במזומן בחנות ובאוירה נעימה, אפשרות לטרייד אין בתיאום מראש:
03-6205921

חדש בקטלוג ה « חפצי אומנות - פסלי ברונזה ושיש ועוד.

מעוניינת לקנות תכשיט,
מעוניין לרכוש אומנות?הגעתם למקום הנכון, יש לנו פריטים ותכשיטים יוצאי דופן ומבצעים, מתנות והנחות,
בדקו בפרטי המוצר זכאותכם
לשרשרת פנינים אמיתית מתנה!!!
מוגבל לשרשרת פנינים אחת ליום לכל לקוח-עד גמר המלאי ובתיאום מראש.
03-6205921

שימו לב-שימו לב
למשלמים בויזה\ישרקרד\מסטרקארד\לאומי קארד תנתן האפשרות לתשלומים ללא ריבית במוצרים מסויימים
ההטבה לזמן מוגבל נא תאמו הגעתכם עוד היום
03-6205921

מה עוד אצלנו?
*אנו מבצעים חריטות עבודת יד על כלי כסף, כוס קידוש, פמוטים,
ותכשיטים בהזמנה.
*תיקונים, פוליש והברקת תכשיטים.
*ציפוי תכשיטים בזהב צהוב או ברודיום לבן.
*שמות מזהב לשרשרת באנגלית\עברית.
*תיקון שעונים מכאניים.
*מחירים עממיים, אדיבות ומקצועיות.
 

 
 
לכל הסקרנים שביננו
אם ברשותכם קערה, חנוכיה, מטבע,או תכשיט ישן שתמיד רציתם לדעת
מה מקורם, ממה הם עשויים והאם ניתן לממשם בכסף, הסוף לחיפושים-
אנו מאפשרים לקהל הרחב להגיע אלינו תוך תיאום מראש לבדיקה ואימות סוג המתכת ושוויה למכירה, מבצעים הערכות לביטוח בכתב.
נא תאמו הגעתכם טלפונית
03-6205921

נושאים חשובים
נושאים חשובים
קונה \ מוכר זהב
Sell Your Gold
מטמון מטבעות הזהב
זהב-היסטוריה תכונות והפקה
מטבעות זהב ושווי
הזהב כסמל ומעמד
מחיר אונקיה זהב טהור
תערוכת מטבעות בבית הנשיא
תכשיטים - הסטוריה
אר נובו
תקופת הברונזה
פורצלן מייסן - היסטוריה
לשאלות, פרטים ורכישה דרך האתר
נא צרו קשר בשעות הפתיחה: 17:30 - 10:30 בטל' 03-6205921 
ניתן להשאיר הודעה ב: מייל \ תא קולי \ סקייפ - liorgold4
      
כל הזכויות שמורות©