בחודש אוקטובר 1998 נתגלה מטמון של מטבעות זהב ביזאנטיים במהלך חפירת הצלה באזור המגורים הדרומי בבית שאן, ממזרח לכביש הבקעה. בשלהי התקופה הביזאנטית היה אזור זה מחוץ לחומות העיר העתיקה, ובתקופה האומיית (המאות הז'-הח' לסה"נ) חל גידול באזור זה, שהיה גם אז מחוץ לחומות.

נחשף אזור המגורים של העיר בתקופות הביזאנטית והאומיית, אשר נהרס, ככל הנראה, ברעש האדמה של שנת 749 לסה"נ. מטמון המטבעות נמצא בפינת החצר של אחד המבנים, מתחת לרצפה שמעליה נמצאה קבוצה של קנקני אגירה. המטמון כלל 751 מטבעות זהב שהוסתרו בתוך סיר בישול. למרות שסיר הבישול טיפוסי לתקופה האומיית, כל המטבעות שנמצאו בתוכו היו סולידי מהתקופה הביזאנטית - מטבע זהב שהיה נפוץ באימפריה הביזאנטית והוטבע בקונסטנטינופול במאה הז' לסה"נ. תאריכם של המטבעות נע בין השנים 610-681 לסה"נ, זמן שלטונם של הקיסרים פוקאס (603-610 לסה"נ; 95 מטבעות), הרקליוס (610-641 לסה"נ; 382 מטבעות), קונסטנטיוס הב' (641-668 לסה"נ; 219 מטבעות) וקונסטנטינוס הד' (668-685 לסה"נ; 55 מטבעות). נראה כי מטמון המטבעות מבית שאן מייצג את שלב המעבר הביזאנטו-ערבי. המטבעות הוטמנו, ככל הנראה, במשך העשור שקדם לרפורמה של עבד אל-מלכ (696/697 לסה"נ), אז נאסר לחלוטין השימוש במטבעות הביזאנטיים.

המטמון מבית שאן הוא הגדול ביותר מן המאה הז' לסה"נ שנתגלה בחפירה ארכיאולוגית; משקלו כ-3,400 גרם. האיקונוגרפיה של מטבעות הסולידי של המאה הז' היא אחידה למדי. בצד הקדמי של המטבע מוצגת דמותו של השליט ושמו (ולעתים גם שמות בניו). עד לימיו של פוקאס הופיע על הצד האחורי של המטבע מלאך ניצב, חזיתי, ומתחתיו הכיתוב: ניצחון הקיסר. בסוף הכתובת הופיעה אות סופית (officina), שהצביעה על בית המלאכה שבה יוצר המטבע או על מספרו הסודר. מתחת לכתובת הופיע הקיצור CONOB, המשלב את שם המיטבעה, קונסטנטינופול, ואת המושג obrizum, שמשמעותו זהב טהור. החל מימיו של הרקלס הוטבע על החלק האחורי של המטבעות מסוג זה צלב הניצב על שלוש מדרגות. טיפוס זה היה הנפוץ ביותר במהלך המאה הז' לסה"נ. תופעה יוצאת דופן במטבעות שנתגלו במטמון היא הגרפיטי. מרבית הסימנים הם חריטות מקריות, אולם יש גם סמלים, מונוגרמות ואותיות המצטרפות לעתים למילים קצרות.

המטמון מבית שאן מצביע בבירור על כך שגם לאחר הכיבוש הערבי המשיכו המטבעות הביזאנטיים להיות בשימוש עד לרפורמה של עבד אל-מלכ, ובכך הם מצביעים על תפוצתם הרחבה בקרב האוכלוסייה הערבית במשך תקופת המעבר.